שתיקה לא שווה הסכמה – פרויקט מודעות מעורר השראה של מולי 1969

יום אישה שמח לכולן! 

מקווה שאתן קוראות את זה עם קפה מפנק, לצד עוגיות טעימות ומשמינות ומולכן פיסת ים.

שמי לידור ברלינסקי, בת 34 עוד שניה, מתגוררת ועובדת ברמת השרון לאחר 32 שנים בתל אביב.

כן, המעבר.. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

בעשור האחרון האהבה שלי לצילום השתלטה על חיי. 

עבדתי, למדתי ונשמתי צילום. סיימתי 4 שנות לימודי צילום ואמנות במכללת מנשר בתל אביב ומיד בתום הלימודים ב-2015 הקמתי את המותג שלי ״מולי 1969״ שמתבסס על דמות ציפור מאויירת ומייצר בגדים, אמנות ואקססוריז לבית.

את מולי גיליתי לראשונה בפארק הירקון.

גיליתי אווז לבן שריגש אותי בכל מבט וגרם לי להזדהות מיידית.

היו לו כנפיים אך מעולם לא ראיתי אותו עף. היה לו מקור אך הוא לא הרבה להשמיע קול, וגם כשהיה משמיע לא הייתי מסוגלת להבין.

הוא בעיקר היה שותק ושוחה, בשקט יפה שריגש אותי כל פעם מחדש. והיה לו מבט סקרן אך עצוב. מצאתי בו את עצמי. רציתי שיהיה איתי תמיד. 

אז איירתי אותו ובלי לחשוב פעמים קעקעתי אותו על זרוע ימין. האיור לא עזב אותי וחיפשתי בו רבדים. חיפשתי בעצמי.

הבנתי איך הכל מתקשר, איך הדמות של מולי והקו שלו מציירים אותי ואת חיי והתחלתי לבטא את האיור הזה בכל צורה אפשרית.

השתוקקתי להתבטא. לצעוק עם המקור הסגור.

ציירתי את מולי בלימודים, בכל מיני טכניקות וצורות, בעבודות שלי, ברחובות העיר, בים, על סלעים, קירות, על גלשנים, ומשם ההחלטה להקים את המותג הגיעה עם הרצון לשתף אותו עם העולם כולו ושכל מי שירצה – יהיה לו מולי ללכת איתו.

נושאי ההשתקה והשתיקה העסיקו אותי מאוד גם בעבודותיי הנוספות במהלך השנים, והתבטאו בצילומים שלי; בעיקר בחפצים ובדיוקנאות.

למשל לפרויקט הגמר שלי קראתי ״שקט! בבקשה״ 

והוא התעסק בהשתקה, ביופי כמעטפת, ובחרדות הנוצרות בפערים ביניהם.