כיצד מתלבשות פמיניסטיות?
הקונוטציה הראשונה שעולה עם לבוש פמיניסטי היא שאופנה פמיניסטית היא אופנה מחאתית הנלחמת מדי יום להסדרת מעמד האישה.
מייסדת בית האופנה "CHANEL", קוקו שאנל, שאומנם מעולם לא החשיבה עצמה לפמיניסטית, אבל דרך חייה, עיצוביה וגישתה האוהדת לנשיות הטיבה לתאר היטב כיצד נשים פמיניסטיות צריכות להתלבש. "אישה שרוצה להיות גבר, היא בזבוז של אישה".
הפמיניזם הוא תהליך חברתי שהחל בשנות ה-60 ועד ימנו אנו, אומנם קיימת סתירה בין גליו, אבל מכנה משותף אחד קיים בהחלט – בגדים שמעצימים נשים.
צורת הלבוש של הנשים, שהעזו לצאת מתבנית "האישה הקטנה" מושפע מגלי האופנה והשינויים בחברה.
בשנות ה-60, כאשר נשים החלו להשתלב בשוק העבודה, הן מצאו עצמן עדיין בתפקידים שוליים, בעלי יכולת השפעה קטנה על הארגונים בהם הן עבדו.
בין העבודות המקובלות היו פקידות ומזכירות, שהשאירו אותן נחותות מול הגברים ששלטו אז בכל רזי החברה, האירועים, ואורך החיים.
באותן השנים, דמותה של האישה הקטנה מהפרברים, לבושה בשמלה מבד ג'רסי עם הדפס נקודות מתנופפת ברוח, הייתה המראה הרווח.
מחוות כמו נישוק היד והורדת המגבעת היו שגורות מאחר ונשים עדיין תפסו עצמן כקטנות ובלתי ראויות מול הפטריארכיה הגברית.
חשוב לציין, שעל אף הלבוש בעל החזות הנשית, הנשים הללו, שיצאו לעבוד גם כפקידות ומזכירות, האמינו שעצם היציאה מהבית הייתה תחילתו של שינוי.
בשנות ה-70 המהפכה הפמיניסטית מתרחשת, נשים יוצאות לרחובות, מוחות על עוול של אלפי שנים, הלבוש משתנה בהתאם לרוח התקופה. זו תקופה שמאופיינת בכעס רב על הממסד הפטריארכלי, תקופה שבה נשים מרגישות אמיצות יותר. אט אט הן משתלבות בתעשיות שונות, החצאיות והשמלות מתחלפות במכנסי ג'ינס וחולצות משובצות, זו פמיניסטיות בועטת וכועסת.
בשנות ה-80 שוק העבודה נאלץ להתמודד עם תופעה חדשה, לא רק שנשים פמיניסטיות ועוצמתיות השתלבו בתעשייה, כעת הן החלו לשמש בעמדות מפתח.
הלבוש הפך יותר ויותר גברי, נשים לבשו מכנסיים מחויטים ורחבים, ג'קטים ארוכים עם כתפיות רחבות, חולצות כפתורים גדולות בכמה מידות. צבעי הבגדים הפכו מונוכרומטיים בגווני אפור, שחור, חום, לבן וכחול. הרציואל מאחורי אקט אופנתי זה היה להסיט את הדעת שמאחורי החליפות הגדולות מסתתרת אישה. הזהות הנשית, היא זו שמטושטשת פה.
לא בכדי, נוצר הרושם, שפמיניסטיות הפכו לגבריות יותר מהגברים עצמם.
הקושי לקבל את האישה בנשיותה בעולם שעד לא מזמן נשלט רק על ידי גברים, והצורך להוכיח שאישה יכולה לבצע כל מה שגבר יכול ואפילו טוב יותר, הוביל לכך.
שנות ה-90 הביאו עמן את הגל השלישי של הפמיניזם, גל שבעיקר האשים את תעשיית האופנה בניצול ציני של הנשיות והנשים בכלל, תופעות כמו אנורקסיה ובולימיה עלו לסדר היום בשל כך.
הלבוש הנשי הפמינסטי המשיך בקו המרובע, עם הכתפיות הרחבות, אבל הבגדים קיבלו יותר צבע. המלתחה הנשית החלה להיצבע בצבעי אדום, צהוב, כחול וורוד פוקסיה.
האופנה ביקשה להדגיש תכונות נשיות, יצירתיות, ויטליות, שמחה וצחוק. העקב עלה והתחדד, יש המסבירים כדי להדגיש את העליונות הנשית. אישה כבר לא הייתה צריכה לטשטש עצמה בצבעים כהים או "מנומנמים". ככל שנשים ראו יותר נשים חזקות בעמדות מפתח, כך הן הבינו שגם הן יכולות, וחלק מהתוצר של כך היה חיקוי של אופן הלבוש הפמיניסטי, החזק, הדומיננטי.
השנים מאז שנות ה-2000 ועד ימינו, הביאו לעידון של הלבוש הפמיניסטי. כיום נשים עדיין משמשות בעמדות מפתח, מחזיקות בדעות פמיניסטיות מוצקות, אבל מרשות לעצמן לשים גופיית בסיס ממשי עם גימור תחרה מתחת למיקטורן הבלייזר או הג'קט.
גם אין צורך לנעול עקבים כל כך גבוהים ומחודדים, גם עקבים בעלי גימור מעודן ועגלגל או עקב של 5 ס"מ מדגישים נשיות מעודנת.
האישה כבר לא צריכה להכריז שהיא טובה יותר מהגבר ולגייס את האופנה הגברית לשירותיה. היא יכולה להיות נשית, מושכת, להדק את הגזרה והבליט את הטליה. היא יכולה ללבוש גווני ורוד בייבי או סגול לילך, צבעי פסטל או צבעים עזים, המשדרים ביטחון ועוצמה.
האישה של היום כבר לא צריכה להסתיר את הנשיות שלה, היא מתווה את השיח, היא היוצרת את החוקים, וברוב המקרים כולם מסכימים שנשים פשוט טובות יותר!
